דודי מליץ, מדריך בבר מאסטר, מגיב ליוזמת חוק הברים של ח"כ רוחמה אברהם, וטוען כי אי אפשר לגרום לחברה אשר היתה רגילה לצורת בילוי אחת במשך שנים ובעצם מאז עצם קיומה, להשתנות שורשית כמעט, בין לילה.
לגבי "חוק הברים" שאני רואה שמעורר פה בכמה אנשים את הרצון לשלוח את רוחמה אברהם ליישב איזו פלנטה רחוקה. אז לפני שאנחנו מתנגחים ברוחמה ושאר מחבריה, שכנראה, מסכמים את תקופת הבילויים הסוערת של חייהם בימים שבהם "גלידה מונטנה", הייתה ה"וויסקי גוגו" של ת"א ולצרוך יותר משתי גלידות אמריקאיות בזו אחר זו, נחשב היה, ממש ללכת על הקצה, אני רוצה שנבין שמתנהל פה סוג של ויכוח עקר.
בעולם קיימים סוגי מודלים שונים של צורות בילוי, הן שמתחילות ונגמרות מוקדם והן כאלו, בדומה לשלנו, בהן יוצאים מאד מאוחר, באופן ממוצא ומסיימים את הבילוי בהתאמה בשעה הנושקת ליום שלמחרת.
אין ספק שישנו פלוס בלכפות על חברה שלמה התנהגות, אשר תהיה בריאה לה יותר, בדומה לחוקי העישון בניו יורק ובכך להשיג התקדמות משמעותית בקרב אחוזים גבוהים באוכלוסיה. אבל לפני שאתם קופצים עליי: נכון גם לומר שבמדינה ליברלית, דמוקרטית וקפיטליסטית, משהו אשר אנו שואפים אליו, אך לא ממש שם, זכותו של כל בעל עסק לפתוח את דלתותיו כל עוד יחפוץ בכך וישתלם לו.
אני מוכרח לומר שלי, כאדם שעבד וראה הרבה מחיי הלילה "ההארד קוריים", נראה שהמודל שבו מסיימים מוקדם, גם חיובי לקהילה באופן כללי וגם משאיר את הבליינים עם טעם של עוד. אך אני יכול להבין גם את הטיעונים שמנגד.
קשה לשנות הרגלים חברתיים
בכל מקרה, הבעיה היא לא בסוג המודל, שכן הסוגים הקיימים הוכיחו את עצמם בלא מעט מקומות, ואני לא קונה את "אנחנו ישראלים מיוחדים ששום דבר שמתאים לשאר העולם, לא מתאים לנו". הבעיה היא בדרך אימוץ השיטה. אנחנו פה בארץ נורא טובים בלדבר. "ממחר מבטיח לך אפסיק לעשן". הבעיה היא, שמרגע שמחליטים לאכוף חוק שיגביל את שעות פעילות הברים, ייווצר ואקום.
אי אפשר לגרום לחברה אשר הייתה רגילה לצורת בילוי אחת במשך שנים ובעצם מאז עצם קיומה, להשתנות שורשית כמעט, בין לילה. אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב-כלאיים, בו אנו מחפשים מה לעשות עם עצמנו ב-2 בלילה, לאחר שהופסק לנו הבילוי בפתאומיות. חלקנו הגדול כניראה יילך פשוט לישון, אך מיעוט לא קטן, שיצטרף לפלח השוליים של האוכלוסייה הנוהגת כך כבר היום, ימשיך את הבילוי ברחוב ובפיצוציות, כי מה לעשות משהו צריך להישאב אל הריק שנוצר.
כך תיווצר לנו תרבות שתיה מ"בגאז‘ים" של מכוניות וכל מי שהסתובב במתחם ה"דום ווקס" בלילות, יודע על מה אני מדבר. תרבות זו היא מסוכנת, אלימה וזולה. היא מעודדת בטלנות ובטח שלא תורמת לתרבות השתייה במדינת הוודקה רדבול שלנו.
לסיכום
אני חושב שלפני שח"כ רוחמה אברהם תיתקע בפקק לילי בדרך לביתה, בגלל קבוצת שיכורים שהחליטו לעשות לעצמם מסיבת רחוב, היא צריכה לעבוד גם על דרך אימוץ לחוק שהציעה; דרך אשר תגרום לנו, קהל הבליינים, לקבל לחיקנו את את הגזירה באופן הדרגתי, לא מקומם והכי חשוב, שלא יוצר ריק מוחלט. כי כל מי שנכח 12 שנים במערכת החינוך שלנו, יודע שאין ריק מוחלט בעולם.
הערת המערכת: המאמר פורסם לראשונה בפורום של בר מאסטר. בתחילת נובמבר 2006 הודיעה רוחמה אברהם כי היא מקימה ועדה לבחינת הצעת החוק שלה. מפכ"ל המשטרה לשעבר שלמה אהרונישקי עומד בראש הוועדה.